ילדים מתויגים

מי לא זוכר את השמן מכיתה ד'2, את המשקפופרית שהיתה איתנו בצופים, את הגאון שבחבורה. את רובם תייגנו לרעה.

המושג תיוג מוכר לנו מהרשתות החברתיות שבהן הוא נפוץ ולעיתים קרובות פוגע.
תיוג בכלל ותיוג ילדים בפרט הוא מעשה פוגעני, מחליש, מעליב, מזלזל ועלול לדבוק במישהו כמו כתם שלא ניתן להסירו.

התיוג גורם לאדם לתפוס את היחס בין התכונה שבה תויג לשאר תכונותיו באופן לא ריאלי. התיוג "מגדיל" את התכונה השלילית (כפי שנתפסת על ידי אחרים) וגורם לאדם לא להכיר בחוזקות שלו.
ישנם ילדים וגם מבוגרים שכל כך מושפעים מהתיוג שהם עצמם מזדהים כך.

לדוגמה: ילד בעל לקויות למידה אומר "אני דיסלקטי, אני לא מצליח בכלום". ילדה גבוהה מבקשת מהמורה "תושיבי אותי מאחור אני ממש ג'ירפה".
תיוג, אם מוצמד בגיל צעיר, נותר עם האדם לאורך שנים.

הנזק הנגרם מכך אינו רק תדמיתי, הנזק הוא בכך שהאדם שמתויג עוסק רוב הזמן בניסיונות להיות מי שהוא אינו, במקום ליהנות ממי שהוא. כלומר הנזק אינו רק בתחום החברתי אלא נטבע עמוק בתחום הרגשי.

ולמרות כל זאת, גם בתוך המשפחה ישנה נטיה לתייג ילדים מגיל ינקות. זה מתחיל בלידה כששואלים למי התינוק דומה (לדוד חיים עם האף הגדול) ונמשך לאורך כל החיים.
גם הורים לעיתים מתייגים את ילדיהם מסיבות שונות כמו: קושי שיש להם לקבל את הבעיה של ילדם ומשאלה שיהיה בכוחו ל"תקן" אותה,

מתוך רצון להשיג עבור הילדים הקלות במטלות לימודיות או בספורט ועוד. בכך הם מנציחים את הבעיה ומחלישים את יכולות הילדים להתמודד עם אתגרים וקשיים.
כוונתם אולי טובה, אך נזק עצום בצידה. ועוד, לעיתים כשהורים מספרים על ילדיהם הם אומרים "הבכור…הבינוני… והצעיר…" חשוב לזכור שהילד שנולד בין הבכור לצעיר אינו בינוני, הוא אמצעי!

לסיכום – לתיוג שני קצוות מנוגדים. תיוג, אם הוא חיובי, עשוי לחזק. לעומת זאת, במרבית המקרים רבים תיוג שלילי.
הוא מסמן חולשה ועלול להוות נבואה שמגשימה את עצמה. התינוק השמנמן והמתוק יהפך לילד ולמבוגר השמן,
הילדה בעלת העור הכהה תהיה כושית ותמשיך לקרצף את עורה במטרה להבהיר אותו.
בואו נפסיק לתייג!

דילוג לתוכן