כולם נוסעים לחו"ל?!

כבר כשהילדים הולכים לגן הם נחשפים לנורמות התנהגות שונות בבתים של חברים.

מותר ואסור, שני הפכים, מתערבבים פתאום ושום דבר נורא לא קורה אם מתנהגים אחרת.
אצלם מותר לאכול על השטיח ואצל החברים אוכלים רק ליד שולחן האוכל.
אצל השכנים אפשר להישאר עד שעת ערב מאוחרת ואצלם צריך להיות בשבע בערב בבית.
"לנועה מותר לא לגמור את האוכל בצלחת" "למה אצל ירון אסור להיכנס הביתה עם נעליים?"
"איזה כיף אצל יהב, מציירים בצבעי גואש על הקיר" הם אמירות ומחשבות איתם הילדים חוזרים הביתה.
בעקבותיהם באות השאלות "למה?" "מתי?"
"למה לאורי מותר להיות בבריכה של הגדולים לבד ולי לא?"
"למה שירי נוסעת לחו"ל כל שנה ואני לא?"
"מתי תקנו גם לי כלב?"
"מתי יהיה לי אח קטן?"
וההערות "אוף – חבל שאצלנו זה לא ככה!"

הורים שלא היו מוכנים להשוואות, שולפים תשובות כמו "לא אכפת לי מה עושים אצלם" וכדומה.
הילדים, שלא קיבלו הסבר משכנע, ממשיכים בדגם ההתנהגות הזה ומשכללים אותו עם הזמן.
בגיל ההתבגרות מופיעה הגרסה "כולם". "כולם נשארים לישון כל הלילה על יד המדורה", "כולם נוסעים לאילת וישנים על החוף" ועוד ועוד.
האמת היא ששום דבר לא קורה אם מתנהגים אחרת בכל בית, וש"כולם" יש רק בדמיון.
כל זה לא גורע מהוויכוחים וההתנצחויות הבלתי פוסקים בין ההורים לילדים.

אז מה לעשות?

להבהיר לילדים כבר בגיל צעיר מאוד שיש "סביבה – בתים אחרים" ויש "הבית שלנו". לומר באופן ברור ש"בבית שלנו מתנהגים כך, כי אנחנו ההורים החלטנו וזה מחייב את כל מי שגר בבית שלנו".
להוסיף ש"אנחנו יודעים שיש חוקים שונים בבתים אחרים, ואנחנו עדיין מחייבים את הילדים שלנו להתנהג כפי שאנחנו דורשים בבית שלנו". הורים שמצליחים להדגים לילדים שגם הם מתנהגים באופן שונה מהורים אחרים, כי כך הם חושבים שעדיף, מלמדים את ילדיהם פרק חשוב בריסון.
ההמלצה שלי להורים, אל תחששו לומר "אנחנו החלטנו, וכך זה יהיה אצלנו" וזכרו גם לאכוף זאת.

לסיכום – למרות שזה אולי נראה כך, לא "כולם" נוסעים לחו"ל ויש המון דברים שאפשר ליהנות מהם בבית בישראל.

לשיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
דילוג לתוכן