"אני לא מתערבת"

מוסכמה חברתית נפוצה בקרב הורים לילדים בוגרים, ובעיקר אם הם נשואים, היא לא להביע דעה.

סבים וסבתות רבים שמטפלים בנכדים ומסייעים לילדיהם, אינם מעזים להביע את דעתם על חינוך הנכדים, על ההתנהלות הכלכלית, על היחסים בתוך המשפחה הגרעינית (אחים שאינם בקשר) וכדומה.
ואני שואלת את אותם סבים וסבתות למה?
למה אינכם ממלאים את התפקיד ההורי החשוב הזה.
הרי, מה שיאמר על-ידי אם לבתה ואב לבנו הוא בבחינת מתנה בלתי מותנית. הורים אינם מתעשרים ממתן עצה לבניהם.
סבתא נותנת עצה ממקום אותנטי, אוהב, אכפתי, חומל, אמפטי. למה אתן סבתות נמנעות מכך?
האם הילדים גדולים מכדי שתהיה להם אמא עם כל יכולותיה?
האם האמא/הסבתא צריכה רק לשמש בייביסיטר/מבשלת/מקפלת כביסה?
מי יתן לילד בוגר עצות מעשיות, מתוך ניסיון, מתוך רצון לעזור ומתוך כוונה טובה אם לא הוריו?
למה אתם סבים וסבתות מתבטלים בפני בניכם ובנותיכם?
למה אתם מונעים מהם את ההורות שהם עדיין ראויים וזקוקים לה?

בכל גיל, אדם זקוק להוריו, לא כדאי להכיר בזאת רק לאחר לכתם.

סבים וסבתות:

דברו עם ילדיכם הציעו הצעות מניסיונכם, הדריכו אותם איך ומה כדאי להם לעשות.
אל תחששו מביקורת ומקבלת תגובה זועפת, אל תבטלו את עצמכם, מלאו את תפקידכם ההורי ככל שתוכלו.
אתם ראויים לכך וילדיכם זקוקים להורים גם כשהם כבר הורים.

ולילדים (אתם כבר הורים),
מה אתם מלמדים את ילדיכם? שאינכם צריכים את הוריכם? שהם כבר אינם רלוונטיים?

ד"ר גוגל אמנם יודע הכל, אבל לעולם לא יספק את אהבה ותמיכה.

לשיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
דילוג לתוכן